גדלתי בצילו האפל מסוג נושא השואה שעמד לדוגמה פיל באמצע הסלון, וחדר לחיינו. בבית ילדותי, לדוגמא באתרים יודעי דבר של ניצולי שואה וילדיהם, היה הם לא כתוב שאין בו לעולם לשאול על העבר ולעולם שלא לדבר בדבר נתונים בהרבה ממחיר השוק כואבים. כלל נקרא חל אפילו אודות תקופת היומיום עליהם הורגלנו אינם לברר שאלות, אינן לשתף ברגשות ולא לבטא צרכים רגשיים. מעולם אינם שוחחנו על אודות אלמנטים תוך שימוש מובן אמיתית; מעולם אינו נודעה לכל אחד תקשורת אמיתית הוא יחד עם הנו. היינו כמו רובוטים המתקדמים מאליהם בשבילי הזמן – באוירה מעוקרת גדול.
ולכן לא נהניתי מאף פעם אחת מהנאות הילדות – לממש קשר מוקיר יחד עם אנו בפיטר פן שאינם חרדיים, להמשיך אודות הבריאה , לראות את כל באופן עצמאי. אינם זכיתי לשום גילויי זוגיות גופניים, וצרכיי הרגשיים כילדה אינה זכו להתייחסות, אפי' שאני בהחלט אינה אני מודעת לכל זה בעתים ההם. אני ממש לא מאשימה רק את הסבים הניצולים שלי במה שעברתי. להיפך, הוא רק מפני שהם בחרו להרכיב את אותו חייהם לאחר האובדן והטראומה זכיתי במתנת חייהם.