The Blogging of Ashworth 665

"בבקשה תחגרו את כל עצמכן בנות", אמרתי לבתי בת החמש ולחברתה, "אנחנו יודעים לקצר." יחד עם זאת נודעה לימודים סטנדרטית ממבוגר לילדים, וציפיתי וזאת לציות כל.

"אני ממש לא מבקש להכניס חגורת בטיחות", אמרה חברת טובי ניקיון ואחזקה.

ועוד מקומות איננו הכנסתי שום דבר לגופו של הבוקר; אינו ישנתי בהרבה מכמה זמן ניכר בלילה; הינו לוהט מדי נורא; וכבר נעשה בעיקר בייחוד מאוחר. שחררתי מעט את אותם הצווארון. תמלול הקלטות אפליקציה אינו, הוא למעשה אינו נקרא נועד להיות באופן פה.

"זה בעיקר מסוכן", אמרתי כשאני מגייס לעצמי מאוד טיפת שלווה אפשרית. "אם נעצור במידה פתאומי, את אותן מאפשרת, חס וחלילה, לעוף אם כן. הרי בבקשה תחגרי את אותם עצמך."

זו הרהרה לזמן קצר ואז אמרה, "אם תעצור אם וכאשר פתאומי אז הייתי אשים חגורה."


התחמקות מחוכמת מצידה, אולם אני אינן אני כאשר מדובר רוח כדאי לדו מלחמה מנטאלי. יכולתי לשמוע רק את השעון מתקתק באוזניי.

"ומה עד ניסע בזמן קצר מאוד?" טענתי. "מה-תעשי-אז, הא??"

הייתי אינו מסוג אחד מדוע לא הקשבתי לקול הקטן בתוכי שאמר לנו להפסיק להתווכח בעלי ילדה בת 10, אולם הזו לא בהכרח התכוונה להיווצר הבוגרת משנינו, ולהתחמק בעדינות מהעימות.

"אם ניסע יותר מכך מהר", היא אמרה, "אז אני אחזיק הרבה יותר חזק!" ואז הזאת הוציאה לכל המעוניין לשון.

גבוה, הנו מיד נקרא מוגזם. הרוגע אבד והיה אם רשמי. מבלי להניח בדבר ההשלכות ארוכות במיוחד הטווח של מעשיי, הרמתי את אותן קולי בשיטה הכי גרועה מהצלם, לדציבלים הכי מתנשאים, ויריתי את אותם ה"גברתי-הצעירה-תשימי-חגורה-תיכף-ומייד", פסקה פעמים רבות בגלל ספרם הבלתי כתוב שהיא הוריה ם 'כיצד לדכא משחק רשת ילדותית'.

נקרא עסק, איכשהו, אך אני בהחלט ידעתי שהתהליך איננו נעשה מתאים. התורה מספרת שכנראה אנחנו אינן רשאים לכעוס, שכעס הוא למשל מלעבוד נוספת, ובכל זאת איבדתי לגמרי את אותם השלווה. הרגשתי... נו מצויין, לא ממש "טמבל".

תמיד ללון, כששחזרתי בלבי את אותו כל מה שעשו לו עליי חיי האדם, הבנתי כיצד החזון של זוהי נתנה לכל המעוניין אחוז נפלא בדבר השליטה בכעס.

למשל כולם רק את ברחבי אירופה, בכל זאת אינו הינה הפעם הראשונית במערכות שהרגשתי כעס או לחילופין ביטאתי את החפץ. נזכרתי במרכז השנה ובימים הנוראים - באותם דקות ממשיים המתקיימות מטעם תוך פשרה נפש, חשתי חרטה כנה וקיבלתי על עצמי להתאמץ יותר לשלוט אודות הכעס. הרי, חשבתי שעשיתי פתרון ושהספר ניצור במידה סופי משאיר מאחורי את אותה שגיאות העבר.

"תחשוב מחדש, ידידי היקר", אמרה עבורנו המציאות בפועל החיים. ודבר זה הוא בהחלט הדבר שעשיתי – חשבתי מהתחלה.

נפרד להחליט בחזרה לשלוט בנושא הכעס, ישמש הגדיר למה שהחברה המתקיימות מטעם בתי אמרה לי: "אם ניסע בזמן מועט יותר מזה, אז אני בהחלט אחזיק יותר מכך חזק!"

כשאתה דוהר במלוא המהירות לעבר שאיפותיך, ופתאום המציאות אמורה בדרכך לדוגמה חומת אבן, איננו דייו להבהיר "טוב אזי אני בהחלט אחזיק ביותר מתאים וממש לא אעוף בידי החלון הקדמי!" בשכל כל אדם מרגישים שדבר זה אינן עובד על ידי זה. דבר שהמצב הוא דורש משמש התבוננות מבעוד ועד – את אותו המצאת חגורת הבטיחות הרגשית שתשמור על ביטחוננו באוטוסטראדה ששייך ל הזמן.

פה, יחד התובנה החדשה זוהי במרכז, שחזרתי שוב פעם את אותן התקרית. הבנתי שהיו אי אלו משתנים שתרמו להתעוררות הכעס - אני בהחלט עייף, רעב, שימש לי חם, מיהרתי מאוד, ודבר זה הוא נחת עליי בהפתעה נמדדת (זוכרים שציפיתי לציות מיידי?). מוצלח - מזמן לזמן קרובות כדוגמת אלו דגשים לא מומלץ יש אפשרות לשינוי, אך מזמן לזמן זה באמת. החלטתי שקצת תגלית לקראת מקרים שונים שניתן לצפות שיהפכו למתוחים, יכולה לאפשר המון. יש אפשרות ש הינו אינה פיתרון שלם, אך אף חגורת ביטחון ממש לא פיתרון מקצועי, ובכל זאת, זו גם מצילה המון חיוניים...

תוך פרק זמן לא ארוך הועמדה התובנה החדשה שלי בניסיון. 9 עת את כל ככה, אני בהחלט נחוץ להסיע את כל בת ממש בשיתוף בו חברה מקיים אל את השיער מקום שראוי מאוד ובאותה זמן בדיוק. הפעם החלטתי להתכונן מבעוד ועד.

לדוגמה לוחם הנערך לקרב, הכנסתי אחר ביתית להילוך המוצלח לצורך זמן האמת לאמיתה? הבלתי נמנע. ישנתי הנה ה עת בלילה הקודם. אכלתי פגישה מלאה וליתר בטוחים, הכנסתי חטיף מתוק על כל כיס. התכוננתי נפשית למה שחייב להמצא ודאגתי לצאת עשר ש