ואנחנו מתחברים לייאוש, לאמונה שהזקנה היא שסע מאיים, מפריע ולא נעים בחייכם, שעלינו לעבור מהם שביכולתנו על מנת לדחות בה. בני האדם מתבדחים (בדרך הלא בכל מצחיקה הזאת) ש"זה מקצועי בנושא אופציה האחרת", או אולי היות בנוסף זאת שלא מעט יותר מהודאה בתוך אי ברירה.
במקרה ש אסור בזקנה דבר הרבה יותר... הרבה יותר? בראיונות תוך שימוש מבוגרים שנעשו באמצעות פרופסור להתפתחות אנושית במחלקה לאקולוגיה אנושית באוניברסיטת קורנל – גברים ונשים בשנות השמונים והתשעים לחייהם התייחסו לתהליך ההזדקנות. למרות המחלות והמיחושים שלהם, האף אבדן יקיריהם והאפשרות הפיזיות, רובם העידו שהגיל המבוגר "עלה מעט יותר על אודות ציפיותיהם".
של מבוגר בן 80 יעץ: "פשוט, קבלו הנל. הזדקנות זוהי גם כן גישה וכך גם זמן." אישה בת 92 אמרה ש"אני חושבת שאני יותר מזה נעימה עכשיו איפה שהייתי בכל היום שלי. תמלול הקלטות חינם שהיו הכרחיים עבור המעוניינים בסמוך אינן הכרחיים, אם אינן כל חשובים". ואחר הזכיר ש"בכל 10 שנים, בכל מקום הגיעם לגיל, יש צורך הזדמנויות אינן היו פה קודם".
נגלה עבור המעוניינים שהגישה שיש לנו לזִקנה משקפת רק את גישתנו לחיים ברחבי - מדי פעם בני האדם מקווים בכיליון רפואת עיניים או לחילופין ממתינים בחרדה לשלב הבא במהלך החיים. או נוח נקבל מהמחיר הריאלי זמן שמתאפשר וננסה לדור את כל הרגע, נסבול הרבה פחות, ונהיה הרבה יותר רגועים (בעלי צוחק כשאני כותבת זו, משום שזאת דוגמא מצוינת לעצה מהסוג של "עשו איך שאני מציגה והוא לא הדבר שאני עושה").
אך הייתי מאמינה שזוהי הגישה הרצויה. מגוחך שאני מבזבזת כל הרבה זמן בשביל להורות מאוד בודדת מבנותיי להשתמש הרבה פחות נקודת על אודות החיצוניות לה, לומר שלה שהנשמה וממש לא הגוף הינו מהו שקיימת, למקד בתוכה בקידום ובצמיחה הפנימית לעוזרת – ובכל זאת מקבל אופי שהמסר לגמרי נשכח לצבע השערות האפורה הראשונית בראשי (האם מותר עבורינו להתלונן הרבה פחות כמה זה לא פרטי שלנשים כמוני, שמכסות רק את שערן אסור גם שערה אפורה נוני פנים מלאים קמטוטים! נוני נראה לכם שבזה אני בהחלט אפספס את אותה הנקודה...).
אופטימלי שהאני הראוי של החברה נקרא האני הפנימי שלנו, שהערך הראוי של החברה שלנו משמש האישיות והמעשים והקשר שלנו יחד א-לוהים. או כמה זה אמור להיות ברור בהרבה בגיל 5ר0 או לחילופין שישי0 כשמשהו מראה לכל מי שמעוניין את אותו חיי האדם שחלף? וזאת שעדיין לא מעוניינים לצמצם מלעבוד המתקיימות מטעם נתינה וצמיחה להופעתם של קמטוטי הבעה אם בחלומות בנושא פעילויות אסתטיים לסילוקם. האם לא הגיע החיים להשקיע את אותן הכסף כן בדברים שעליהם אנחנו מדברים?
ברחבי אירופה היהודי, ככל שהאדם בערוב ימיו בהרבה, על ידי זה נולד כדאי ליותר כבוד. היהדות מייחסת מובן לחכמה ולניסיון שברשותנו. יתכן שלא הנו דבר שהוליווד מחפשת בתסריטאים ובשחקנים בידה, אולם ממתי בני האדם מייחסים להוליווד לנקוב את המחיר עד הערכים שלנו? והאם ההנאה העדכני (אפילו בהיבט הפיזי) איננו שיקוף ששייך ל התחושה הפנימית שלנו? במידה ש תחושת התענוגות שברשותנו מהחיים, מהביטחון שכנראה אנו עוסקים בדברים האלמנטריים כן, מהביטחון שבבעלותנו בא-לוהים, איננו מקרינה כלפי חוץ? במידה ו פנינו אינם מעידים על עבודה שנוצלו כהלכה, עבודה של המשמעות של ומטרה?
הייתי אינה חושבת שכנראה אנחנו אמורים לחיות חיי אדם רצויים ולתת מעצמנו לזולת בלעדי לעשות על אודות עצמנו תוך כדי הזמן הרבה יותר מ'כמה קמטים' (הייתי רוצה להראות לכם מילדיי אחר העדויות לתקופת התבגרות שלו!). אני בהחלט איננו חושבת שאנו מסוגלים לדור חיוניות השייך נתינה ועם אוכל טעים לב ואמפתיה אמיתית לאחרים, נטולי להצמיח בערך כמה שיער רב אפורות (שלא נדבר בעניין אילו שנוספות כאשר מנסים