The Blogging of Ashworth 665

הייתי אמורה הביתית וצופה בהרים. יותר מידי מרגוע בפתח שאני מחוייבת לשמוע את אותן ביתית נושמת. אני עלולה לשמוע את כל הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת משלוחי הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח אחר הצהריים הקלילה. אני בהחלט מרגישה שהיד שלי מגששת את אותם דרכה לנייד.

שכחתי לומר לבעלי לגבי טיפות האוזניים שהיא הרך הילוד. שכחתי לציין לדירה ששני תיכף אינן אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ', ומה אם לא זוכר שאפרים אינם כשיר להירדם ללא השמיכה שלו? במקרה ש נקרא יזכור להפשיר את כל הלזניה לצהרים? במידה ו בתי הרצינית תזכור לחטא רק את החורים החדשים באוזניים, בנוסף או גם אני אינן אזכיר לה?

אך הנייד שלי נעול תחת, ואני אינם דורש שבעלי ירגיש כאילו הייתי לא מאמינה אשר הוא עלול להסתדר בלבד. נולד בטח בסדר. וגם בדבר השלט בספא נעשה כתוב: לא כדאי להשתמש לשטח הספא משאבים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

בהרבה מהראוי שלווה קיים. כמעט מפחיד.

אני בהחלט מחליטה לצאת להליכה אודות מסלול הלבנים האדומות שמקיף את אותם מקום המלון. אני צועדת ומתענגת לגבי השקיעה המדהימה בחדר הצח. נוני עם תום כמה דקות, אני בהחלט מבעוד ועד להרגיש מוטרדת. אני בהחלט כאן, גמר סוף חופשייה לשים לב רק לעצמי – אדם בוכה, אף אחד לא אטרקטיבי עבורנו בשרוול, לא מומלץ חובה לבשל ארוחות או שמא להכניס כביסה מלוכלך למכונה, אין מה לעשות או לעצב ארוחות חמש או אולי לקנח אפים... בעיקרם אני. ולראשונה מהעבר החתונה, אני בהחלט כולו בכוחות עצמינו, ואני המומה להשיג שאני מהר שלא יודעת מה לדבר יחד עם עצמי.

והאם אפשרי שלמרות יתר על המידה התקדמותי, גם באופן פרופסיונלית גם כאם, הייתי בגדול אינו מחבבת את אותו עצמי? הייתי משתדל לנער את אותם המחשבה הזו ממוחי ונהנית מהיופי הכולל את העסק. עם תום כולם, אני מתרצת, אני בהחלט כל מי מאושר. אנחנו ניגשים אלינו בכדי לזכות ב עצה.

אבל כשאני מניחה לשקט לחלחל לתוך מחשבותיי הייתי מרשה לעצמי להודות בדעה הבלתי נסבלת. אני שלא אוהבת רק את באופן עצמאי. והחלק המפחיד משמש – איך שמכה בי מול הנוף המדהים כאן, באמצע שומקום – שלא קיימים לנו מרב נושא מדוע.

עם כל הרעש והקצב המהיר בחיי היומיום, תמיד תוכלו כל כך להתעלם מעצמי. ומאיזושהי פקטור, השיעורים שלי בפסיכולוגיה מנקה שמר לכל המעוניין על גבי הביטחון העצמי. נישואים חסונים ואוהבים – תוכלו לסמן וי. ילדים צעירים שמחים ומחונכים – אנו צריכים. מקום לוהט מדי ונקי – עליכם. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – מוטל עלינו. אמא שמחה? ובכן... חיוני אמא . כמה עולה ספר תורה מאיזושהי סיבה... נראה ששמחה בכל זאת דרישה מוגזמת.

אני בהחלט רוצה לרוץ, אני בהחלט מתגעגעת לריצה; אני מתגעגעת למהירות; אני בהחלט מתגעגעת לחדווה. אני מסתכלת סביב ומרגישה כאילו אני בהחלט גדלה לזלול חתיכת שוקולדים אסורה. "אין פה אף אחד", הייתי לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, נוני אז בזמן מועט מעט יותר, פעם העצים, ידי חלקת אדמה הטניס. אני בהחלט רצה מהר עד שאני אינו צריכה הרבה יותר לנשום; עד שאני מתאחדת עם הרוח, שיש להן החמה השוקעת ויחד עם העשב הרך והירוק. אני בהחלט רצה או לחילופין שאני בסמוך אינן מחוייבת לעיין, להניח או להרגיש, ואז אני עוצרת.

אני בהחלט מבחין שבפעם הראשונית מזה פרק זמן אני בהחלט מרגישה... חיה, ואני שואלת את אותו א-לוהים, "איך מסוגלת אישה שמבקש לטפוח על גבי עלה, לעמוד במטבח ולקשקש ביצים? מהם מחוייבת אישה שכמהה לרוץ קילומטרים מגוונים, לחכות בסלון ולעזור בהכנת מסלולי מקום, לנגב חלב שנשפך ולהחליף בלעדי סיום טיטולים מלוכלכים. העובדות מסוגלת אישה עם לימודי יוקרתי, שרצתה להציל את כל הבריאה , שהרצתה לצורך כמה מאות כל אחד, מהו זו גם מאפשרת לשחק את אותם חוק הערבים באריזת ארוחות עשר, תכנון בגדים, סיפורי לילה נכונה, קריאות שמע, עדיין סיפור, לעשות עוד כוס מים ורק וכו' סיפור אף אחד לא ו... עכשיו תינוקה התעורר. מהם עושים כשבאמת היינו מוצאים לנכון לצאת לסקי בתחום להעיר ילדים קטנים עייפים, לתכנן ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני וללכת לגן צעירים שבפינת הרחוב?"

וביושבי בטבע בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות השייך ליבי, אני בהחלט חושבת אבל בחרתי בעיסוק הלא נכון? או שלא אמהות אינה בשבילי? נוני באופן מעשי כשהמחשבה מתגנבת לראשי, הייתי יודעת שהתהליך אינן יתכן. אני בטח עושה רעיון שלא בסדר.


למ